לבד, זו לא ברירת מחדל זו אוזלת יד.

יום 43, נשאר שבוע לשחרור. מה נשאר עוד לעשות? נראה שכל מה שיכולתי לעשות עשיתי, הקושי האמיתי שוועדת השיחרורים הורתה על שחרור מוקדם על תנאי שאעמוד במבחן התוצאה שאני מוכן לחיים מחוץ לחומות.

המסע מתלות לעבר עצמאות אישית. מרעמסס להר סיני מסע שהוא קנה מידה של עבודת חיים 40 שנה במדבר במסע ממצרים מהעבדות לעבר הארץ המובטחת לחירות.

היום שלושה וארבעים יום לעומר שהם שישה שבועות ויום אחד.

הספירה הקבלית היום היא 'חסד שבמלכות'.

המילה 'מלכות' מהלכת קסם במיוחד על האנשים עם 'אגו מרוסק' שהתחזה למצליחן אולם מעבר לחזות הפופוליסטית נמצא נרקסיסט המאוהב בדמותו השיקרית. המקדיש את חייו לשכנע את העולם שהוא הראוי להיות 'המלך' המנהיג, הבוס, היודע כל, המחליט האיש הנכון הראוי למלוכה ואן רק תנתן לו ההזדמנות העולם בגללו יהיה מקום טוב יותר.

מבחנו הגדול של האדם עם תודעת אגו המכיר את יחידותו הוא היכולת להכיר בעובדה שהעולם לא שייך רק לו לאפשר לאנשים לאגו אחרים להתקיים בעולמו. שיש להם מקום בעולמו. הוא מבין שרק אם הוא יחלוק את עצם עצמיותו עם אחרים רק אז הוא בהם יהיה.

לא הפחד להיות בודד מנחה אותו וגם לא פחד מחרם או מענישה חברתית אלא הידיעה שיצירת יחסים מותנת ביכולת לצמצם את עצמו ובמקום שהתפנה הוא מאפשר למישהו אחר להיות החלק האחר של האני שלו. לא כטריק ליצירת יחסים בינאישים שמטרתם לייצר צוות לביצוע משימה או להרחיק את תחושת הבדידות והלבד אלא הדרך היחידה המתקבלת על הדעת לגיבוש האני

'חסד שבמלכות' זהו מצב בו אושרו ורווחתו של האחר הלא אני הופכים להיות עיניני אושרי הופך להיות תלוי באושרו שלמותי לעולם לא תהיה שלמה אם הוא לא יהיה שלם. זה מצב של יותר ממערכת יחסים בהורות. זה מצב פסכי נפשי בו אני זקוק לך בכדי להיות אני.

ההוכחה לקיומי (מלכותי) היא הדאגה והאכפתיות לך כמו שאני דואג לעצמי.

אני לא מזהם את העולם לא כיוון שישנו חוק ולמרות שישנו מנקה אלא רק מכיוון שהמנקה זה בעצם אני ולעצמי ודאי לא אגרום טרחה מיותרת.

ננסה להבין את ספירת 'חסד שבמלכות' בהקשר היומיומי אנחנו משוועים לזוגיות אולם האם כאשר אנחנו מוצאים זוגיות האמנם אנחנו מאפשרים לבן הזוג להיות חלק מהאני שלנו או שאנחנו מתבצרים באני שלנו ומסתפקים ביחסים תחת הסדר משביע רצון?

האם אנחנו מסכימים לילדינו להיום הילדים שהם צריכים להיות מבלי לנסות להשפיע על דירותיהם? האם המהות האישית של יקירינו חשובות לנו כמו האני שלנו?

באמת אי אפשר להיות שלם מבלי לחלוק את מי שאנחנו באמת מבלי לארגן ולנהל יחסים בינאישים?

אנחנו גדלים לפי מספר הדמויות שמאכלסות את האני שלנו לא על תנאי כמו בשכירות משנה או אירוח בבית מלון אלא הבעלים משותפים על אותה חלקת הנדל"ן הקרויה אני.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *