החיים כמשחק מלמדים אותנו, לרוב בדרך הקשה. שישנם חוקי חיים עקרונות וכללים שמאוד קשה לזהות בעין משוחדת, אולם התקיעות בחיים מלמדת אותנו שתעינו בדרך ולפעמים בגדול והפחות נעים שתחושת חרטה ותבוסתנות ואפילו שיטות שחרור נפשי ורגשי כמו אופטימיות לא משנות את המציאות.

החיים הם כמו טיפוס הרים אתה חייב מורה דרך שמכיר את נפתולי שבילי ההר היה שם וחזר בכדי שילווה אותך לראש הפסגה בבטחון מלא שאכן תגיע לפסגה שלם.

מה שמכשיר אותי כמורה דרך רוחני איננו ידע תיאורטי, ספקולציות מוחניות או מניפולציות ארגוניות עצמיות שלרוב הם אשליה ותרמית עצמית אלא הייתי שם במקום של הכאב, חויית והויית הכשלון, התבוסה … ושרדתי כיוון שהם היו הטובים שבמוריי. הם היו השער הם היו התנאי לכל מי שהפכתי להיות היום אתמול ומחר.

לפני שנים רבות ביקשתי לי להיות מורה רוחני כמימוש עצמי, לא העלתי על דעתי שמשלמים שכר לימוד והכשרה בכל כך הרבה התנסות התחוות וכאב. ללא ספק לא תהיה להכשרה הזו משמעות אמיתית אם לא שבאמצעותה אוביל אנשים ליעוד האישי שלהם לחיות בפועל את הפוטנציאל האנושי שרק הם יכולים לגלות לעולם באמצעות החיים שלהם.