לבכות או לצחוק?
היום לאחר שנה וחצי של פוליטיקה מהסוג הפחות טוב זו שקל לשנוא סוף כל סוף תושבע ממשלה בישראל, ממשלת האחדות. ימין שמאל מרכז החלום האוטופי מתממש במיוחד לאור ההקרבה ההירואית של ראש מפלגת כחול לבן שנאות להכנס מתחת לאלונקה ולהקים את ‘ממשלת הקורונה’ לטיפול במגפת הקורונה ורק בעוד חצי שנה יגעו בזהירות בתפוחי האדמה הלוהטים הסיפוח ומתווה הנשיא טראמפ.
חכו רגע … משרד הבריאות בדוחות הבוקר על מצב הקורונה בישראל מודיע
יש רק נדבק אחד בישראל.
העקומות נעשו ישרות המשק חוזר לתפקד, בתי החולים היעודיים לקורונה נסגרים ואיתם מחלקות הקורונה בבתי החולים. אם צריך צוות טיפולי הדבר היחיד שהוא יצטרך זה לשמור על המחסנים בהם מאוחסנים מכונות הנשמה וציוד מגן.
האלונקה כבר לא נערכת מצד שני החגיגה בעצומה. טוב שפתחו את הקניונים נבחרי הציבור יכולים להנות משופינג של החליפות יוקרתיות לקראת האירוע הכי נוצץ בעיר.
נשים את הצחוק בצד ובואו נראה מה באמת קורה פה מצביעי הימין קבלו ממשלת שמאל מצביעי השמאל קיבלו ממשלת ימין, המרכז חוגג את ‘ארוחות חינם’
מנגד מליוני אזרחים ש’אבדו את הראש’ מליוני אזרחים שלא באמת מייצגים, חלום הזוועה של הדמוקרטיה מתממש במלא כיעורו.
העם הוא הריבון – צר לי לאכזב ולהתאכזב אבל מהיום הוא לא.
העם יצא לקלפי בשלוש מערכות תחת הסיסמא ‘רק לא ביבי’ קראו לו הפושע מבלפור, ספרו לנו שזה לא באמת הוא … הוא ראש הממשלה נשלט על ידי אשתו ובנו … ואלה שהוא חייב להם. כל כך התרגלנו לשנוא עד שפשוט כשראינו הנה כל הפארסה הזו הולכת להגמר הרגשנו טעם מריר של החמצה וריקנות.
אבל וכאן זה כבר לא מצחיק זה נורא עצוב זה לא רק ביבי זה פתאום גם גנץ ו15 חברי מפלגתו, ניסיון, חילי טרופר האוזר … וגם פתאום עמיר פרץ ושמולי, זו אורלי אבקסיס אלו כל האנשים שרק למשמע המצע והערכים והאכויות שהם הציגו הרגשת כבוד והערכה. גם אם לא הסכמת חשבתי שהדעות הללו חייבות להשמע בפרלמנט הישראלי.
כחול לבן זה הדגל שלי, הסמל והוא היום חולל התרוקנן מתוכן.
עבודה היא ערך עליון גדלתי על גורדון ודת העבודה והיום זו עבודה בעיניים. היחס לעובד 0 תחת כבוד לעבודה קבלנו חל”ת
היום- זה לא רק ביבי היום הזה יזכר כיום בו הורדנו את הדגל מהתורן קפלנו אותו ובמקומו תלינו את דגל … מרוב סלידה קשה לי להגדיר.
בשנה וחצי האחרונות היו לי הרבה ספקות לגבי מערכת הצדק שלנו על ריבונותה ועצמאותה.
חשבתי שישנה אלטרנטיבה שלטונית ראויה, שיש אנשים אמיתיים מעבר למצע הבחירות כאלה שמתכוונים למה שהם אומרים. הם מבחינתי ישבו בכל חלקי הבית ‘הכנסת’ והיום כשאני רואה אותם מקוששים תיק, משרד, תשומת לב הם מזכירים לי את ‘החנונים’ ילדי הכאפות של התיכון שלא הוזמנו למסיבה והם עושים הכל בכדי שהם יוזמנו, עצוב לי בשבילם.
אבל הכי קשה לי לראות ‘באבדן מולדתי’. לרגע באמצעו של המשבר לץחשבתי לעצמי הנה העם הזה קם באמצעות מנהיגיו מתעשת לוקח אחריות מתאחד למען העם, למעננו וזה לא קורה אלא להיפך.
הקורונה נגמרה אבל הנבזות לא.
אני יודע שקל לכעוס, קל לשנוא, קל להעביר ביקורת אבל הייתי רוצה לראות את ‘האחדות’ הזו במופע יותר מכובד ומכבד את כל אחד מאיתנו ואותנו כעם.
הייתי רוצה ממשלה קטנה זולה ומקצועית. ממשלה עם פנים לאזרח ולא כזו שתעלה לכל אחד ואחת מאיתנו בעוד שעות עבודה ובאיבוד החופש האישי.
אחדות פירושה אחריות לאומית.
פוליטיקאים אליטיסטים בחדרי חדרים מתבטאים לא פעם כשהבחירה של העם לא מוצאת חן בעינהם שצריך להחליף את העם ואני אומר העם שלי נפלא, תמים, מכיל, נתבע ונותן וככה אני אוהב אותו, צריך להחליף את הבירוקרטיה השלטונית שהשתלטה עלינו. צריך לבחור סוג חדש של מנהיגים, לתת לזן אחר של מנהיגים להנהיג אותנו. לא יתכן שפעם אחר פעם אנחנו נכשלים בבחירות השגויות שלנו בנבחרי ושלחתי הציבור שלנו והפעם תודו נכשלנו בענק.
מגיע לנו פוליטיקה אחרת, כן וזה אפשרי.
