אין טוב בלי רע ולהיפך.
איוב המקראי אחרי שמתבררים לו אסונותיו בזה אחר זה, איך בשעות ספורות הוא מאבד את כל מה שהוא עמל עליו בתקופת חייו הוא מבקש מפלט, נחמה בחיק רעיתו המיוסרת שגם היא אין קץ ליגונה ואובדנה. הוא מנסה לחבק את הכאב בזרועות אשתו אולם היא אולי האסון הגדול יותר שקורה לאיוב מתריסה כנגדו עד היכן תמימותו ואמונתנו הובילה אותו? המסקנה הלכאורה מתבקשת האמונה אינה חוף מבטחים אלא קש לאדם טובע בלשון המקרא היא חורצת בדבריה ואומר ‘ברך אלוהים ומות’. מפתיע כמה תעצומות מגלה איוב המיוסר והננטש בשעה קשה זו ובשקט, בצלילות, ברוך הוא שואל את חברתו ואשת בריתו ‘את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל? אדוני נתן ואדוני לקח יהי שם אדוני מבורך’ לא יאומן לאיזה תעצומות נפש נזקק מדוכא ביסורין בכדי לדלות מתוכו משפט, פסוק שכאילו חותך מתוך המציאות השממית חתיכה ומתעטף בה.
עדיין ולמרות הכל השאלה, שאלתו של איוב עדיין עומדת בעינה ומתריסה את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל? כל מציאות חיינו וכל התרבות והשיגיה מאז ומעולם היו סביב הציר להמנע מכאב ולחוות עונג, אם כן מה אומר לנו כאן איוב למה הוא מתכוון? מה זה אומר לגבי הגישה הנכונה שלנו לחיים? האם אפשר לומר שאיוב מצא את הסוד את הגישה הנכונה לחיים במציאות?
המציאות בה אנו חיים היא דואלית היא מציאות של יום ולילה חושך ואור, סופי ואין סופי, כאן ושם. זו מציאות בה האחד לא לא יכול להתקיים ללא מציאות האחר, מציאותו של האחד תלויה לגמרי בהימצאותו של האחר ביחס שלם.
אין טוב בלי רע ולהיפך.
טוב בלי רע הוא שיתוק, הוא קריסה של הטוב לתוכיותו, הוא מכריח את הטוב להיות רע ולהיפך. האחד גורם לשני לתנועה לגדילה לצמיחה, לא להתפשטות במרחב חד מיימדי אלא להתפשטות במרחב דמוי ספירלה. כל נצחון של הטוב על הרע גורם לעליה במרחב הספרלי. כניעה לרע היא שקיעה ירידה בספילה.
במקום בו מתאחדים הניגודים בנקודת המפגש הרע הוא בעצם טוב מאוד הוא מוות של המצב הקודם ותחייתו של מצב חדש במיימד עומק שהמצב הקודם לא יכול היה להכיל ולקדם.
הרע והטוב הם אחים הם בעצם מעין שתי רגלים שהאחת ללא השניה הן ללא יכולת ללכת, לנוע לעבר מטרה, להגיע!
