ישנן שתי התייחסויות מרכזיות בגישה לים ההתייחסות של השחיין ושל הגולש. (כמובן ישנן גישות נוספות של הצוללן, הימאי, הדייג …)
שחיין וגולש גלים מגיעים לים, הקריין ברדיו מספר על רוחות של 15 קשר, השחיין צופה בגלים בערגה ומגיע למסקנה מסוכן מידי לשחות, הגלים גבוהים ומחליט זה לא היום שלי לשחיה וחוזר הביתה.
הגולש מגיע לים רואה את הגלים הגבוהים מתמלא פרץ של אדרנלין והרפתקנות, מתלבש, מרים את הגלשן ורץ לתוך הים בחדווה, ‘הולך להיות כיף חיים, זה היום שלי’.
מגיל 0 למדו אותנו הכל, לשבת, לזחול, ללכת לא רחוק מידי, לשבת בגן, להיות ממושמעים, לרכוש השכלה, להיות חברתיים, נעימים ובעיקר לאהוב חיים נוחים עם מינימום מאמץ ושריטות. ואם כבר לעשות אז רק בדרך הקלה. אם היה משהו שצריך לברוח ממנו כמו מאש היו אלה הצרות. למדו אותנו שהן באות בצרורות. גדלנו לתוך התודעה הזו של לברוח מקושי, מלאתגר את עצמנו. הבטנו בזילזול באלה שהחיים שלהם מלאים בקשיים, למדנו להזיל דמעה של השתתפות בצער למשמע סיפורים על ילדות קשה והתמודדויות עם החיים.
אם כבר הכינו אותנו לחיים בחינוך הבית ספרי או בבית, או בחברה ובתקשורת תמיד היו אלה חיים של התערטלות בערסל בחוף עם חול לבן ופירות טרופים צוננים.
אם הייתי צריך לפסל את הפוזציה המושלמת של האדם הייתי מפסל את ‘האדם הנח’
הפוזציה הכל כך רחוקה מהאמת הקיומית, החיים הם יותר גלישה על גלים מאשר שחיה, אם הייתי יכול להתכתב עם האתמול שלי הייתי רוצה שכבר בהתחלה ילמדו אותי על טבעו הסוער של הים ואת הדרך לנצח את עוצמתו הפראית, שלא יטעו אותי בקשר לאופיו של העולם ויניחו לי לטוות חלומות שווא על חיים שלווים ואידיאלים, הייתי רוצה ללמוד שחיה לא כיעד סופי אלא כתנאי להמשיך וללמוד לגלוש על גלים.
תחליט מה אתה שחיין או גולש גלים?
