מה איבדנו כחברה?
איבדנו את יכולת השפיטה בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע, בין יפה למכוער, המרנו אותה בשיפוטיות יתר, בעיסוק באחר ובהנדסת התנהגותו במקום טיפול עיניני בעינייני הפרטיים.
שאלתי את עצמי למה זה קורה לנו ולמה עכשיו מתפרצים לתוך חיינו כל הזוועות הללו באופן כל כך מרוכז ואינטנסיבי? האמנם זוהי ראקציה לבידוד ולחוסר ודאות האישי בריאותי והכלכלי בעקבות הקורונה או שמא
הקורונה רק חשפה את התהליכים והדינמיקות הנמצאות מתחת לפני השטח שאין לנו אומץ לגעת בהן?
כמו שהשפל בים חושף את שוניות האלמוגים ולא יוצר אותן?
בעיון נוקב המסקנה שלי שברגע בו עזבנו את העיסוק ברוח נטשנו את הערכים פרי הרוח האנושית השקענו לגמרי את הרוח בכלכלת שוק חופשית וביצירת גן עדן חילוני בו תכלית הכל היא כרטיס האשראי וגבולות האשראי אבדנו לגמרי את מה ש’הרוח האנושית’ עושה לחברת בני האדם, היא נותנת מרחב יצירה, היא שיתופית, היא מחברת בין אנשים ובין קבוצות ובין גישות ודעות. היא מראה, מדריכה, מכוונת מהו הדבר הנכון לעשות? היא יודעת, היא מבינה, היא מקבלת, היא מרחיבה ולא מצמצמת, היא מגלה לנו את האחר את השונה עד כמה הוא בעצם זה אנחנו.
היא לא מלכלכת כי אם מנקה. היא לא מאלפת בכוחניות אלא מחנכת בדוגמא אישית. היא לא אונסת אלא מרצה ואוהבת גם אם לא תקבל אהבה בחזרה.
היום אני ‘צועד בשבילה’ בשביל הרוח האנושית שכל כך הרבה נתנה לנו ולמרות הנתינה האינסופית והאוהבת שלה שכחנו אותה בגדנו באמונתה בנו ולמה? בעבור מה? האם זה כדאי, משתלם? מה הפכנו להיות? האם אנחנו אוהבים את המקום אליו הגענו כיחידים וכחברה?
אנחנו לא צריכים חשבון נפש אנחנו צריכים חיים ללא אשראי. אנחנו לא צריכים שמיים פתוחים ושולחנות קזינו אנחנו צריכים להפסיק להמר על החיים. אנחנו לא צריכים להביט החוצה אנחנו צריכים להתכנס פנימה.
אנחנו צריכים להכניס לתוך החיים השטוחים והחד מיימדים רק טיפה של עומק.
‘היום’ … אני צועד בשבילה.
צילום אורנה וואכמן
